{ב} ומה[1] תנסון – לומ' היוכל לתת מים בארץ ציה.
{ד} עוד מעט – אם אמתין עוד מעט וסקלוני.
{ה} עבר לפני העם – ונראה אם יסקלוך, למה הוצאת לעז על בניי.
וקח אתך מזקני ישר' – לעדות שיראו שעל ידך המים יוצאין מן הצור ולא יאמרו מעיינות שם היו מימי קדם.
ומטך אשר הכית בו את היאר – ומה ת"ל אשר הכית בו את היאר אלא שהיו ישר' אומ' על המטה שאינו אלא לפורענות, בו לקה פרעה ומצרים כמה מכות במצרים ועל הים לכך נאמ' אשר הכית בו את היאר, והם אומ' עליו שאינו אלא לפורענות יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן.
{ו} והכית בצור – על הצור [לא] נאמ' אלא בצור, מיכן שהמטה היה של מין דבר חזק ושמו סנפירינון והצור נבקע מפניו.
{ח} ויבא עמל' – סמך פרשה זו למקרא זה, לומ' אני תמיד ביניכם ומזומן לצורכיכם, ואתם אומר' היש י"י בקרבנו אם אין {שמות י"ז:ז'}, חייכם הכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים לי ותדעו היכן אני, משל לאדם שהרכיב בנו על כתיפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ, ואו' אבא טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו, וכן שנייה וכן שלישית פגעו באדם אחד אמ' לו אותו הבן ראית אבא, אמ' לו אינך יודע היכן אני השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.
{ט} בחר לנו – לי ולך, השוהו לו, מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, כבוד חברך כמורא רבך מניין, ויאמר אהרן אל משה בי אדני {במדבר י"ב:י"א}, והלא גדול האחין היה ועשה את חבירו כרבו, ומורא רבך כמורא שמים שנ' אדני משה כלאם {במדבר י"א:כ"ח}, כלם מן העולם, חייבים הם כלייה המורדים בך כאילו פשעו בהק'.
וצא הלחם – צא מן הענן והלחם בו.
מחר – בעת המלחמה, אנכי נצב, וגו'.
בחר לנו אנשים[2] – שיודעים לבטל כשפים, לפי שבני עמלק מכשפים היו.
{י} ומשה אהרן וחור – מכאן לתענית שצריכה שלשה לעבור לפני התיבה, שבתענית היו שרויים.
חור – בנה של מרים, היה.[3]
{יא} והיה כאשר ירים משה – וכי ידיו של משה כו' כדאיתה בראש השנה {בבלי ראש השנה כ"ט.}.
{יב} וידי מש' כבידים – בשביל שנתעצל במצוה ומינה אחר תחתיו, נתייקרו ידיו.
ויקחו – אהר' וחו' אבן.
וישימו תחתיו – ולא ישב לו על כר וכסת אמ' ישר' שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער.
ויהי ידיו אמונה – ויהי ידיו פרושות השמים באמונה, בתפילה נאמנת ונכונה.
עד בא השמש – שהיו מחשבין עמלקיים את השעות באיסטרולגיא, באיזו שעה הם נוצחין, והעמיד להם משה חמה ועירבב את השעות.
{יג} ויחלש – חתך ראשי גבורים ולא השאיר אלא חלשים שבהן. ולא הרגם כלם, מכאן אנו למדים שעשו על פי הדִבר של שכינה.
{יד} כתב זאת זכרון – שבא עמלק להזדווג לישר' קודם לכל האומות.
ושים באזני יהושע – המכניס את ישר' לארץ, שיצוה את ישר' לשלם לו גמולו כאן נרמז לו למשה שיהושוע מכניס את ישר' לארץ.
כי מח' אמחה – לכך אני מזהירך כך, כי חפץ אני למחותו.
{טו} ויקרא שמו – של מזבח.
י"י ניסי – הק' עשה לנו כַן נס, לא שהמזבח קרוי י"י (ניסי), אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום, י"י הוא נס שלנו.
{טז} ויאמר – משה.
כי יד על כס י"ה – ידו של הק' הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו כס ולא נאמר כסא ואף השם נחלק לחציו, נשבע הק' שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עשו[4] כולו, ומשנמחה שמו יהי השם שלם והכסא שלם שנ' האויב תמו חרבות לנצח {תהלים ט':ז'}, זה עשו[5] שכת' בו ועברתו שמרה נצח {עמוס א':י"א} ערים נטשת אבד זכרם המה {תהלים ט':ז'}, ומהו או' אחריו וי"י לעולם ישב {תהלים ט':ח'}, הרי השם שלם, כונן למשפט כסאו {תהלים ט':ח'} הרי כסא שלם.
חסלת ויהי בשלח