{ב} ותצא אש – ר' אליעזר אומ' לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני מש' רבן, ר' ישמע' אומ' שתויי יין נכנסו למקדש תדע שאחר מיתתן הזהיר את הנותרים שלא יכנסו שתויי יין, משל למלך שהיה לו בן בית כו' כדאיתה בויקרא רב'.
{ג} הוא אשר דבר וגו' – היכן דבר ונועדתי שמ' ונקדש בכבודי {שמות כ"ט:מ"ג}, אל תקרי בכבודי אלא בכבודיי, אמ' לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.
וידם אהרן – וקיבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל שנתייחד עמו הדיבר, שנאמ' לו לבד פרש' שתויי יין.
בקרובי – בבחיריי.
ועל פני כל הע' אכב' – כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באילו כל שכן ברשעי' וכן הוא אומ' נורא אלהים ממקדשך {תהלים ס"ח:ל"ו}, ממקודשיך.
{ד} דד אהרן – עוזיאל אחי עמרם היה שנ' ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל וגומ' {שמות ו':י"ח}.
שאו את אחיכם וגו' – כאדם שאומ' העבר המת מלפני הכלה שלא לערבב את השמחה.
{ה} בכתנתם – של מתים, מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם, כמין שני חוטין נכנסו לתוך שני חוטמן.
{ו} אל תפרעו – אל תגדלו שער, מכאן שאבל אסור בתספורת, אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום.
ולא תמותו – הא אם תעשו תמותו.
ואחיכם כל בית ישראל – מכאן שצרתם של תלמידים חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה.
{ט} ויין ושכר – יין דרך שכרותו.
בבואכם אל אהל מועד – אין לי אלא בבואכם להיכל, בגשתם למזבח מניין, נאמ' כאן ביאת אהל, ונאמ' בקידוש ידים ורגלים [ביאת] אהל, מה להלן עש' גישת מזבח כביאת אהל, אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל.
{י} ולהבדיל – כדי שתבדילו בין עבודת קדושה לשמחוללת, הא למדת שאם עבד פסל.
{יא} ולהורות – לימד שאסור שיכור בהוראה. יכול יהא חייב מיתה, ת"ל אתה ובניך אתך... ולא תמותו {ויקרא י':ט'}, כהנים בעבודתן במיתה, ואין חכמים בהוראתן במיתה.
{יב} הנותרי' – מן המיתה, מלמד שאף עליה' נקנסה מיתה ועל עון מעשה העגל (מש' מעשה העגל) הוא שנ' ובאהרן התאנף י"י מאד להשמידו {דברים ט':כ'} אין השמד אלא כילוי בנים, שנ' ואשמיד פריו ממעל {עמוס ב':ט'}, ותפילתו של משה בטלה מחצה שנ' ואתפלל גם בעד אהרן {דברים ט':כ'}.
קחו את המנחה – אע"פ אוננין ואע"פ שהקדשים אסורין לאונן.
את המנחה – זו מנחת שמיני ומנחת נחשון.
ואכלוה מצות – מה תלמוד לומ' לפי שהיא מנחת ציבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות, הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות.
{יג} וחק בניך – אין לבנות חק בקדשים.
כי כן צויתי – באנינות יאכלוה.
{יד} את חזה התנופ' – של שלמי ציבור.
תאכלו במקום טהור – וכי את הראשונים אכלו במקום טמא, אלא הראשונים שהן קדשי קדשים הוזקקה אכילתן במקום קדוש, אבל אילו אין צריכין תוך הקלעים, אבל צריכין הם ליאכל תוך מחנה ישר', שהוא טהור מליכנס שם מצורעים, מיכאן שהקדשים קלים נאכלים בכל העיר.
אתה ובניך ובנותיך – אתה ובניך בחלק, אבל לא בנותיך בחלק, אלא אם תתנו להם מתנות, רשויות הן לאכול בחזה ושוק, או אינו או אלא אף לבנות בחלק, ת"ל כי חקך וחק בניך, נתנו חק לבנים ואין חק לבנות.
{טו} נל"ת הגה"ה[1] שוק התרו' וחזה התנופה – לשון אשר הונף ואשר הורם.
תנופה – מוליך ומביא. תרומה – מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתו', תרומה בשוק ותנופה בחזה, לא ידענו, דשניהם בהרמה והנפה. כ"ש[2] כך מצ' מכת' רבנו שמעיה ת'.[3]
על אשי החלבים – כמו על חלבי האשים. נל"ת. מכי'.[4]
על אשי החלבים – מכאן שהחלבים למטן בשעת התנופ', ויישוב המקראות שלא יכחישו זה את זה כבר פירשתי שלשתן בצו את אהרן {רש"י ויקרא ז':ל'}.
{טז} שעיר החטא' – שעיר מוספי ראש חדש ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום, קחו שעיר עזים, ושעיר נחשון, ושעיר ראש חדש, ומכולן לא נשרף אלא זה, ונחלקו בדבר חכמי ישר', יש אומ' מפני טומא' שנגעה בו נשרף, ויש אומרי' מפני אנינות נשרפה, ולפי שהוא קדשי דורות, אבל בקדשי שעה סמכו על דברי משה שאמ' להם במנחה: ואכלוה מצות {ויקרא י':י"ב}.
דרש דרש – שתי דרישו' מפני מה נשרף זה, מפני מה נאכלו אילו, כך היא בתורת כהנים.
על אלעזר ועל איתמר – בשביל כבודו של אהרן הפך פניו נגד הבנים וכעס.
לאמ' – אמ' להם השיבוני על דברי.
{יז} מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש – וכי חוץ לקדש אכלוה, והלא שרפוה, מהו אומר במקום הקודש, אלא אמ' להם שמא חוץ לקלעים יצאת ונפסלה.
כי קדש קדשים היא – ונפסלת ביוצא, והם אמרו לו לאו, אמ' להם הואיל ובמקום קדוש היתה, מדוע לא אכלתם.
ואותה נתן לכם לשאת וגומ' – שכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים.
לשאת את עון העדה – מכאן למדנו ששעיר ראש חדש היה שהוא מכפר עון טומאת מקדש וקדשיו, שחטאת שמיני וחטאת נחשון לאו לכפרה באו.
{יח} הן לא הובא וגומ' – שאילו הובא היה לכם לשורפה, כמ' שנ' וכל חטא' אשר יובא מדמה וגו' {ויקרא ו':כ"ג}.
אכל תאכלו אותה – היה לכם לאכלה אע"פ אוננין.
כאשר צויתי – לכם במנחה.
{יט} וידבר אהרן – אין דיבור אלא לשון עז, שנ' וידבר העם וגומ' {במדבר כ"א:ה'}, איפשר משה קצף על אלעזר ואיתמר ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה זו אלא מידת כבוד, אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב, ואנו מדברים לפניו, אינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו, יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, ת"ל ויאמר אל אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו' {במדבר ל"א:כ"א}, הא כשרצה דבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאת' בספרי של פנים שיני.[5]
הן היום הקריבו – מהו אומ', אלא אמ' לו משה שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חילל, אמ' לו אהרן וכי הן הקריבו שהן הדיוטות, אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן.
ותקראנה אתי כאלה – אפילו לא היו המתים בניי, אלא שאר קרובים שאני חייב להיות אונן עליהם כאילו כגון כל האמור בפרש' אמור אל הכהנים שהכהן מטמא בהם.
ואכלתי חטאת – ואם אכלתי חטאת.
הייטב – היום, אבל אנינות לילה מותר, שאין אונן אלא יום קבורה.
הייטב בעיני י"י – אם שמעת בקדשי שעה, אין לך להקל בקדשי דורות.
{כ} וייטב בעיניו – הודה ולא בוש, לומר לא שמעתי.