{ב} ואל בני ישר' תאמר – עונשין על האזהרות.
מות יומת – בב"ד, ואם אין כח בב"ד עם הארץ מסייעין אותן
עם הארץ – עם שבגינ(ו)[ן] נבראת הארץ, עם שעתידין לירש את הארץ, על ידי מצות הללו.
{ג} אתן את פניי – את פנאי שלי, פונה אני מכל עסקיי ועוסק בו.
באיש – ולא בציבור, שאין כל הציבור נכרתים.
כי מזרעו נתן למולך – לפי שנא' מעביר בנו ובתו {דברים י"ח:י'}, בן בתו ובן בנו [מניין], ת"ל כי מזרעו, זרע פסול מניין ת"ל בתתו מזרעו למולך.[1]
{ד} אם העלם יעלימו – אם העלימו בדבר אחד סוף שיעלימו בדברים הרבה, אם העלימה סנדרי קטנה, סוף שמעלת[2] סנדרי גדולה.
{ה} ובמשפחתו – א"ר שמעו' וכי משפחה מה חטאת, אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין שכולן מחפין עליו.
והכרתי אתו – למה נאמ' לפי שנ' ובמשפ' יכול כל המשפחה בהכרת, ת"ל אותו, אותו בהכרת, ואין כל המשפ' בהכר', אלא ביסורין.
לזנות אחרי המולך – לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך, ואפילו אין זו עבודתה.
{ז} והתקדשת' – זו פרישת ע"ז.
{ט} אביו ואמו קילל – לרבות לאחר מיתה.
דמיו בו – זו סקילה, וכן בכל מקום שנ' דמיהם בם {ויקרא כ':כ"ז}, ולמדנו מאוב וידעוני שנ' בהם, באבן ירגמו אותם דמיהם בם, ופשוטו של מקרא כמו דמו בראשו {יהושע ב':י"ט}, אין נענש על מיתתו, אלא הוא שהוא גרם לעצמו שיהרג.
{י} ואיש – פרט לקטן,
אשר ינאף את אש' איש – פרט לאשת קטן, למדנו שאין לקטן קידושין, ועל איזו אשת איש חייבתי לך
אשר ינאף את אשת רעהו – פרט לאשת גוי, למדנו שאין (אישות) [קידושין] לגוי.
מות יומת הנואף – כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
{יב} תבל עשו – גנאי (הוא זו), ד"א מבלבלין זרע האב בזרע הבן.
{יג} משכבי אשה – מכניס כמכחול בשפופרת.
{יד} ישרפו אותו ואתהן – אי אתה יכול לומ' אשתו הראשונה שהרי נשאה בהיתר ולא נאסרה עליו, אלא אשה ואת אמה הכתובים כאן שתיהן לאיסור, שנשא חמותו ואמה, ויש מרבותינו שאמרו ואיש אשר יקח את אשתו ליקוחין בהיתר, ושוב את אשה – חמותו ואת אמה – אם חמותו, יביא עמה. תר"ש.[3] אין כאן אלא חמותו, ומאי אתהן, אחת מהן, ולשון יוני אחת הן.
{טו} ואת הבהמה תהרגו – אם אדם חטא הבהמה מה חטאת, אלא מפני שבאת לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמ' הכת' תסקל, קל וחומ' לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע, וגורם תקלה לחבירו [4]{ל}עבור עבירה, כיוצא בדבר אתה אומ' אבד תאבדון את כל המקומות {דברים י"ב:ב'}, הרי קל וחומר, ומה אילנות שלא רואין ולא שומעין על שבאת לאדם תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המתעה חברו מדרכי {ח}יים על אחת כמה וכמה.
{יז} חסד הוא – לשון ארמי {אונקלוס בראשית ל"ד:י"ד} חרפה חיסודא, ומדרשו אם תאמר קין נשא אחותו חסד עשה המקום לבנות עולמו הימנו, שנ' עולם חסד יבנה {תהלים פ"ט:ג'}.
{יח} הערה – גילה, וכל {ל}שון ערוה גילוי הוא, והוי"ו יורדת בתבה לשם דבר, כמו זעוה, {מ}גיזרת לא זע {אסתר ה':ט'}, וכמו אחוה {מ}גיזרת אחיו, העראה זו נחלקו בה {ר}בותינו, יש שאמרו זו נשיקת [אבר] שֵמָש {ב}מקומו, ויש שאמרו זו הכנסת {ע}טרה.
{יט} ערות אחות אמך וגומ' – {ש}נה הכת' באזהרתן לומ' לך {ש}הוזהר עליהן בין על אחות אביו ואמו {מ}ן האב בין על אחותיהם מן האם {א}בל ערות אשת אחי אביו לא הוזהר {א}לא על אשת אחי אביו מן האב.
{כ} [5] ערירים – כתרגומו בלא וולד, ודומה לו ואנכי הולך הולך ערירי {בראשית ט"ו:ב'}, יש לו בנים קוברן, אין לו בנים, מת בלא בנים.[6]
{כא} נדה היא – השכיבה הזאת מנודה היא ומאוסה, ורבותינו דרשוהו לאסור העראה בה כנדה, שהעראה מפורשת בה ואת מקורה הערה {ויקרא כ': י"ח}.
{כג} ואקוץ בם – כמו קצתי בחיי {בראשית כ"ז:מ"ו}, לשון מיאוס, כאדם שהוא קץ במזונו.
{כה} והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמ' – אין צריך לומ' בין פרה לחמור שהרי מובדלין הן [וניכרין] אלא בין טהורה לך לטמאה לך בין שנשחט רובו של סימן לנשחט חציו, וכמה בין חציו לרובו מלא שערה.
אשר הבדלתי לכם לטמא – לאסור.
{כו} ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי – אם מובדלין אתם מהם הרי אתם שלי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו, ר' אלעזר בן עזריה אומ' מנין שלא יאמר אדם קצה נפשי בבשר חזיר, אי איפשי ללבוש כלאים אבל איפשי ומה אעשה ואבא שבשמים גזר עלי ת"ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים.
{כז} כי יהיה בהם וגו' – כאן נאמ' בהן מיתה ולמעלה כרת, עדים והתראה בסקילה, ומזיד בלא התראה בהכרת, ושגגתן חטאת, וכן בכל חייבי מיתות שנ' בהן כרת.