{א} אם במחתרת – כשהיה חותר את הבית.
אין לו דמים – אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו, כאן לימדתך תורה אם בא להורגך השכם להורגו וזה להורגך בא שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו לפיכך על מנת כן בא שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו.
{ב} ואם זרחה השמש עליו – אין זה אלא כמין משל, אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש זה שהוא שלום בעולם כן פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן בידוע שרחמי אב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות.
דמים לו – כחי הוא חשוב ורציחה הוא אם יהרגו בעל הבית.
שלם ישלם – הגנב ממון שגנב ואינו חייב מיתה. ואונקלוס שתרגם אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי לקח לו שיטה אחרת לומר שאם מצאוהו עדים, קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית לנגדו התרו בו שלא יהרגהו דמים לו חייב עליו אם (עליו) הרגו שמאחר שיש רואים להם אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות ולא יהרוג את בעל הממון.
{ג} ואם המצא תמצא בידו – ברשותו שלא טבח ולא מכר.
משור ועד חמור – כל דבר בכלל תשלומי כפל בין יש בו רוח חיים בין אין בו רוח חיים שהרי נאמ' מקרא אחר על שה ועל שלמה על כל אבדה ישלם שנים לרעהו {שמות כ"ב:ח'}.
חיים שנים ישלם – ולא ישלם לו מתים אלא חיים או דמי חיים.
{ד} כי יבער, את הבעירה, ובער – כולן לשון בהמה הן כמו אנחנו ובעירנו {במדבר כ':ד'}, אפישטייר.
כי יבער – יוליך בהמותיו בשדה או בכרם של חברו ויזיק אותה באחת משתי אלה או בשילוח בעירו או בבעור, ופרשו רבותינו שילוח הן ניזקי מִדְרַך כף רגל, ובער, הוא נזקי שן האוכלת ומבערת.
בשדה אחר – בשדה של איש אחר.
מיטב שדה' ישלם – שמין את הנזק ואם בא לשלם לו קרקע, דמי נזקו ישלם לו ממיטב שדותיו, אם היה נזקו סלע יתן לו שוה סלע מעידית שיש לו, לימדך הכת' שהניזקין שמין להם בעדית.
{ה} כי תצא אש – אפילו מעצמה.
ומצ' קוצים – יירדונש.
ונאכל גדיש – ש[ל]יחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת לקרקע.
או השדה – שליחכה את נירו, וצריך לנור אותה פעם שנייה.
שלם ישלם המבעיר – א'ע'פ' שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה חייב לשלם לפי שלא שימר את גחלתו, שלא תצא ותזיק.
{ו} וגנב מבית האיש – לפי דבריו.
אם ימצא הגנב – ישלם הגנב שנים לבעלים.
{ז} ואם לא ימצא הגנב – ובא השומר הזה שהוא בעל הבית.
ונקרב – אל הדיינין עם זה ולישבע [לו] שלא שלח ידו בשלו.
{ח} על כל דבר פשע – שימַצֵא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבה וירשיעוהו אלהים על פי העדים.
ישלם שנים לרעהו – לימדך הכת' שהטוען בפקדון לומ' נגנב הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבו משלם כפל, ואימתי בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים, שכך דרשו רבות' ונקרב בעל הבית, קריבה זו שבועה היא, אתה או' לשבועה או אינו אלא לדין, שכיון שבא לדין עמו וכפר לומר נגנבה מיד יתחייב כפל אם באו עדים שהיא בידו, נאמרה כאן שליחות יד ונאמר' ל(הל)[מט]ן שליחות יד, שבעת י"י תהיה, אם לא שלח ידו {שמות כ"ב:י'} מה להלן שבועה אף כאן שבועה.
אשר יאמ' כי הוא זה – לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו והרי הוא אצלך, עד הדיינים יבא דבר שניהם ויחקרו את העדות ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה ישלם שנים ורבותינו דרשו אם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממין ישלמו הם שנים לשומר, ורבות' דרשוה' כי הוא (שומר) זה ללמד שאין מחייבין אותו אלא אם כן הודה במקצת לומר כך וכך אני חייב לך והמותר נגנב ממני.
{ט} כי יתן איש אל רעהו חמו' או שור או שה – פרשה עליונה נאמרה בשומר חנם לפיכך פטר בו את הגניבה כמו שכת' וגנב מבית האיש אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית {שמות כ"ב:ו'-ז'} לשבועה, למדתה שפטר עצמו בשבועה זו ופרשה זו תחתונה אמורה בשומר שכר לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכת' ואם גנב יגנב מעמו ישלם {שמות כ"ב:י"א}, אבל על האונס כגון מת מעצמו או נשבר או נשבה בחזקה על ידי ליסטיס. ואין רואה, שיעיד בדבר.
{י} שבעת י"י תהיה – ישבע שכן הוא כדבריו והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד ואחר כך נאנסה חייב באונסיה.
ת', ולרב ששת דפטר ליה מכפל בשלח יד ולר' חייא בר יוסף דבעי שלח יד ולר' זירא קרא לחייבו בין שלח בין לא שלח מאי פשטיה דקרא. ר'ש'.
ולקח בעליו – השבועה.
ולא ישלם – לו השומר כלום.
{יב} אם טרף יטרף – על ידי חיה רעה.
יביאהו עד – יביא עדים שנטרפה באונס ופטור.
הטרפה לא ישלם – אינו או' טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם טרפת חתול ושועל משלם, טרפה ארי וזאב ודוב ונחש אינו משלם, ומי לחשך לדון כן שהרי כת' ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל אף שבר ושבייה שאין יכול להציל.
{יג} וכי ישאל – בא ולימד על השואל שחייב באונסין.
בעליו אין עמו – אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו.
{יד} ואם בעליו עמו – בין שהוא באותה מלאכה בין שהוא במלא' אחרת, היה עמו בשעה שאלה, אינו צריך להיות בשעה שבורה ומתה.
אם שכיר הוא – אם השור אינו שאול אלא שכור בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה ואין כל הנאה שלו שהרי על ידי שכרו נשתמש בו ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין, ולא פירש מה דינו אם כשומר חנם אם כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישר', שוכר כיצד משלם, ר' מאיר אומ' כשומר חנם, ר' יהוד' או' כשומר שכר.
{טו} וכי יפתה – מדבר על לבה עד ששומעת לו וכן ארי ישדל, שידול בלשון ארמית כפיתוי בלשון עברית.
מהר ימהרנה – יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה.
{טז} כמוהר הבתולות – שהוא קצוב חמשים כסף אצל התופש את הבתולה ושוכב עמה באונס שנ' ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמשים כסף {דברים כ"ב:כ"ט}.
{יז} מכשפה לא תחיה – אלא יומת בבית דין אחד הזכרים ואחד הנקבות, אלא דבר הכת' בהווה שהנשים מצויות בכשפים.
{יח} שוכב עם בהמה מות יומת – בסקילה רובע כנרבע שכת' בו דמיהם בם {ויקרא כ':ט"ז}.
{יט} לאלהים – לע'ז' אילו היה נקוד לֵאלהים היה צריך לפרש ולכתוב, עכשיו שנ' לַאלהים, אינו צריך לפרש שכל למד או בי"ת המשמשת בראש התיבה אם נקווד[1] בחטף כגון לְמלך לְמדבר לְעיר צריך לפרש לאיזה מלך לאיזה מדבר לאיזה עיר, וכן לִמלכים לִרגלים לִבקרים צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש כל מלכים משמע, וכן לֵאלהים כל אלהים במשמע, ואפילו קודש אבל כשהיא נקודה בפתח כגון לַמלך לַמדבר לַעיר נודע באיזה מלך מדבר, וכן לַעיר נודע באיזה עיר הוא מדבר, וכן לאלהים, לאותן שהוזהרתם עליהם במקום אחר, כיוצא בו אין כמוך בֵאלהים {תהלים פ"ו:ח'} לפי שלא פירש הוצרך לינקד {בפ}תח.
יחרם – יומת ולמה נאמר הלא נאמרה בו מיתה במקום אחר, והוצאתה את האיש ההוא וגו' {דברים י"ז:ה'} אלא לפי שלא פירש על איזו עבודה חייב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה בא ופירש כאן זובח לאלהים מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטר והמנסך שהן עבודה בפנים וחייבין עליהם לכל ע'ז' בין שדרכה לעובדה בכך בין שאין דרכה לעובדה בכך אבל שאר עבודות כגון מכבד והמרבץ המגפף והמנשק אינו במיתה.
{כ} וגר לא תונה – אונאת דברים קונטרר? וכן והאכלתי את מוניך את בשרם {ישעיהו מ"ט:כ"ו}.
ולא תלחצנו – בגזילת ממון.
כי גרים הייתם – אם הוניתו אף הוא יכול להונותך ולומר אף אתה מגרים באתה, מום שבך אל תאמר לחבירך. כל לשון גר אדם שלא נולד במדינה, אלא בא מארץ אחרת לגור פה.
{כא} כל אלמ' ויתו' לא תענו' – הוא הדין לכל אדם אלא דבר הכת' בהווה, לפי שהם תשושי כח דבר מצוי לענותם.
{כב} אם ענה תענה אותו – הרי זה מקרא קצר, גיזם ולא פירש עונשו, כמו לכן כל הרג קין {בראשית ד':ט"ו} ולא פירש עונשו, אף כאן אם תענה אותו לשו' גיזום, כלומ' סופך ליטול את שלך למה כי אם צעק יצעק, וגו'.
{כג} והיו נשיכם אלמנות – ממשמע שנ' והרגתי אתכם יודע אני שנשיכם אלמנות, ובניכם יתומ' אלא הרי זו קללה אחרת, שיהו הנשים צרורות [כ]אלמנות שלא יהו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להינשא והבנים יהו יתומים שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם, לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו.
ובניכם יתומים – מדה כנגד מדה עניתם אלמנה ויתום תשתו בכוסם ותלקו כהם, ומדר' רבות', ת' רבנו שמעיה.
{כד} אם כסף תלוה – ר' ישמעאל אומ' כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה [ו]זה אחד מהם.
את עמי – עמי וגוי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם, ענייך ועניי עירך ענייך קודמים, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים, וכן משמעו, אם כסף תלוה, את עמי תלוהו ולא לגוי, ולאיזה מעמי את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך. ד'א' את עמי לא תנהג בזיון בהלואה שהוא עמי.
את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני.
לא תהיה לו כנשה – לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאילו הלויתו אלא כאילו לא הלויתו, כלומ' לא תכלימהו.
נשך – ריבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבטבט ונופח עד קדקדו, כך ריבית אינו מרגיש ואינו נזכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה.
{כה} אם חבל תחבל – כל לשון חבולה אינו משכון שבשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע זמן ואינו פורע, אם חבל תחבל, כפל לך בחבלה עד כמה פעמים, אמ' הק' כמה אתה חייב לי והרי נפשך עולה אצלי בכל לילה ולילה נותנת דין וחשבון ומתחייב ואני מחזירה לך, אף טול והשב טול והשב.
עד בא השמש תשיבנו לו – כל היום תשיבנו לו עד בא השמש וכבא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבא בקר של מחר ובכסות יום הכת' מדבר שאינו צריך לה בלילה.
{כו} כי היא כסותו – זו טלית.
שמלתו – זו חלוק.
במה ישכב – לרבות את המצע.
במה ישכב, והיה כי יצעק אלי – בזה יקרא תגר לפניי רבון העולמים אני אדם והוא אדם הוא שוכב על מטתו ואני במה אשכב ושמעתי עגמת נפשו, כי מדתי חנון, ד'א' במה ישכב צינה נוגעת בו בלילה והיה כי יצעק עליה.[2]
{כז} אלהים לא תקלל – הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת נשיא ודיין.
את מוצא לא לקה קרח ועדתו אלא מפני שביזו משה ואהרן, ואף אנשי ירושלם לא לקו אלא על שביזו דברי הנביאים, שנ' והיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים, וגו' {דברי הימים ב' ל"ו:ט"ז}, עד עלתה חמת י"י בעמו לכך הזהיר על כבודן של זקנים וסמך מלאתך ודמעך לקללת דיין כלומ' אם קיללתו תבואתך אתה מקלל, שכל זמן שהדיין מתקלל התבואה מתמעטת והרעב בא ה'ה'ד' ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ ת'.
{כח} מלאתך ודמעך – חובה שמוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל והן בכורים.
ודמע' – היא תרומה, ואיני יודע מה לשון דמע.
לא תאחר – לא תשנה סדר הפרשתן לאחר את המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה.
בכור בניך תתן לי – לפדותו חמש סלעים מן הכהן, והלא כבר צוה עליו במקום אחר אלא כדי לסמוך לו, כן תעשה לשורך, מה בכור אדם לאחר ל' יום פדיהו שנ' פדויו מבן חדש תפדה {במדבר י"ח:ט"ז}, אף בכור בהמה גסה מיטפל בה שלשים יום ואחר כך ונתנו לכהן.
ובהמה דקה חמשים יום, מפני שטיפולה מרובה, ולצאנך מוסב אמלאתך זמן בכורי' מפסח ועד עצרת, ת'ר'ש'.
{כט} שבעת ימים יהיה עם אמו – זו אזהרה לכהן שאם בא למהר הקרבתו לא ימהר קודם שמונה לפי שהוא מחוסר זמן.
וביום השמיני תתנו לי – יכול חובה לבו ביום, נאמ' כאן שמיני, ונאמ' להלן ו[מ]יום השמיני והלא' ירצה {ויקרא כ"ב:כ"ז} מה שמיני, האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן אף שמ' האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכך משמעו וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לי.
{ל} ואנשי קדש תהי' – אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, אם לאו אינכם שלי.
ובשר בשדה טרפ' – אף בבית כן אלא דבר הכת' בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף, וכן כי בשדה מצאה {דברים כ"ב:כ"ז}, וכן אשר לא יהיה טהור מקרה לילה {דברים כ"ג:י"א}, הוא הדי' למקרה יום, אלא דבר הכת' בהוה, ובשר תליש מן חיוא חיא, בשר שניתלש על ידי טריפת זאב או ארי מן חיה כשירה, או בהמה כשרה בחייה.
לכלב תשלכון אותו – אף הגוי ככלב או אינו אלא כלב כשמועו, ת'ל' בנבילה או מכור לנכרי {דברים י"ד:כ"א}, קל וחומר לטריפה שמותרת בכל הנאות אם כן מה ת'ל' לכלב לימדך שהכלב מכובד מן הגוי שהנבלה לגוי והטרפה לכלב וללמדך שאין הק' מקפח שכר כל בריא שנ' ולכל בני ישר' לא יחרץ כלב לשונו {שמות י"א:ז'}, אמ' הק' תנו לו שכרו.