{ב} בני האלקים – בני השרים והשופטים, ד"א בני האלקים הם שרים[1] ההולכים בשליחותו של מקום אף הם היו מתערבין בהם, כל אלקים שבמקרא לשו' מרות, וזה יוכיח ואתה תהיה לו לאלקים {שמות ד':ט"ז}, ראה נתתיך אלקים {שמות ז':א'}.
כי טובת הנה – א"ר יודן טבת כת' מי שהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס לחופה היה גדול נכנס ובועלה תחילה.
מכל אשר בחרו – אף בעולות בעל, אף הזכור והבהמה.
{ג} לא ידון רוחי באדם – לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם.
לעלם – לאורך ימים. הנה רוחי נָדֿוֺן בקרבי, אם להשחית או לרחם, לא יהיה מדון זה לרוחי לעולם, כלומ' לאורך ימים.
בשַגם – כמו בשֶגם, כלומ' בשביל שגם זאת בו שהוא בשר וא'ע'פ'כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו עד שַקמתי דבורה {שופטים ה':ז'}, כמו שקמתי, וכן {שופטים ו':י"ז} שַאַתה מדבר עמי, אף כאן בשגם.
והיו ימיו, וג' – עד ק'כ' שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול ואם תאמ' משנולד יפת עד המבול אינם אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה, כבר היתה גזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות וכן מצינו בסדר {ע}ולם {סע"ר כ"ח}, יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון אבל זה ציחצוח פשוטו.
{ד} הנפלים היו בארץ – על שם שנפלו והפילו את העולם ובלש' עברית לשון ענקים הוא.
בימים ההם – בימי דור אנוש ובני קין.
וגם אחרי כן – א'ע'פ' שראו באובדן של דור אנוש שנפל[2] אוקיינוס והציף שליש העולם לא נכנע {ד}ור המבול ללמד מהם.
אשר יבאו וגו' – היו יולדות ענקים כמותם.
הגבורים – למרוד במקום.
אנשי השם – אותם שנקבו בשמות, עירד, מחוייאל מתושאל שנקראו על שם אובדן שנימוחו והותשו, ד'א' אנשי שממון, ששיממו את העולם.
{ו} וינחם[3] כי עשה, וגו' – נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים שאילו היה בעליונים, היה ממרידן, בבר' רבא.
ויתעצב – האדם אל לבו – של מקום, עלת במחשבה של מקום להעציבו, זהו תרגומו של אונקלוס, ד"א וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממידת רחמים למידת הדין, עלתה במחשבה לפניו מה ל{עשות באדם} שעשה בארץ, וכן כל לשו' ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות, ובן אדם ויתנחם {במדבר כ"ג:י"ט}, על עבדיו יתנחם {דברים ל"ב:ל"ו}, וינחם[4] על הרעה {שמות ל"ב:י"ד}, נחמתי כי המלכתי {שמואל א ט"ו:י"א}, כולם ל' מחשבה אחרת הם.
ויתעצב אל לבו – נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו נעצב המלך על בנו {שמואל ב י"ט:ג'}, וזו כתבתי לתשובת המינין, גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה אמ' לו אי אתם אומרים שהק' רואה את הנול' אמ' לו הין אמ' לו הכת' ויתעצב אל לבו, אמ' לו נולד לך בן זכר מימיך אמ' לו הין, אמ' לו ומה עשית, אמ' לו שמחתי ושימחתי את הכל, אמ' לו ולא היית יודע שסופו למות, אמ' לו בשעת חדותא חדוותא בשעת אבלא אבלא, אמ' לו כך מעשה לפני הק', א'ע'פ' שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבוראן בשביל צדיקים העתידים לעמוד מהם.
{ז} ויאמר[5] אמחה את האדם – הוא עפר, אבא עליו מבול ואמחה אותו לכך נאמ' לשון מיחוי.
מאדם עד בהמה וג' – אף הם השחיתו דרכם, ד"א הכל נבראו בשביל האדם וכיון שהוא כלה מה צורך באילו.
כי נחמתי כי עשיתם – חישבתי מה לעשות על אשר עשיתים.
חסלת בראשית
{ט} אלה תולדת נח נח איש צדיק – הואי' והזכירו סיפר בשבחו, שנ' זכר צדיק לברכה {משלי י':ז'}, ד"א לימדך שעיקר תולדותיה' של צדיקים מעשים טובים.
בדורותיו – יש מרבותינו דורשים לשבח, כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש דורשים לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום.
את האלקים התהלך נח – ובאברהם הוא או' התהלכתי לפניו[6] {בראשית כ"ד:מ'} נח היה צריך סעד לסומכו אבל אברה' מתחזק בצדקו מאליו.
התהלך – לשון שעבר, זהו שימושה של למד בלשון כבד משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך {בראשית י"ג:י"ז}, להבא, התהלך נח, לשעבר, התפלל בעד עבד' {שמואל א י"ב:י"ט}, להבא, ובא והתפלל אל הבית הזה {מלכים א ח':מ"ב}, לשעבר[7] אלא שהוי"ו שבראשו הופכו להבא.
{יא} ותש' הארץ – לשון ערוה וע'ז', כמו פן תשחיתון {דברים ד':ט"ז}.[8]
{יב} [9]כי השחית כל בשר – אפילו בהמה וחיה ועופות נזקקים לשאינן מינן.
{יג} קץ כל בשר בא לפני – כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולמוסיא פי' דבר בא לעולם והורגת טובים ורעים.
כי מלאה הארץ – לא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל.
את הארץ – כמו מן הארץ, ודומה לו כצאתי את העיר {שמות ט':כ"ט}, חלה את רגליו {מלכים א ט"ו:כ"ג}, כמו מן רגליו, ד"א עם הארץ שאף ג' טפחים של עמק המחרישה נימחו ונישטשטשו.
{יד} עשה לך תיבת עצי וגו' – הרבה ריוח והצלה לפניו בשבילם,[10] ולמה הטריחו בבניין זה כדי שיראוהו דור המבול עסוק בבניין זה מאה ועשר' שנה ושואלים אותו מה הוא זאת לך והוא אומ' להם עתיד הק' להביא מבול לעולם אולי ישובו.
עצי גופר – כך שמו, ולמה ממין זה על שם גפרית שנגזר עליהם למחות בו.
קנים – מדורים לכל חיה ולכל בהמה.
בכופר – זפת, בלשון ארמי, מצוי בתלמוד בלש' כופרא, תיבתו של משה על שם שהיו המים רכין[11] דייה בחומר מבפנים, וזפת מבחוץ, ועוד שלא יריח ריח רע של זפת, אבל כאן מפני חוזק המים זפתה מבית ומחוץ.
{טז} צוהר תעשה לתיבה – יש אומ' חלון, ויש אומ' אבן טובה המאירה להם.
ואל אמה תכלינה מלמעלה – כיסויה משופע ועולה עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה כדי שיזובו המים למטה מיכן ומיכן.
בצדה תשים – שלא יפלו גשמים בה.
תחתים שנים ושלשים – שלש עליות זו על גב זו עליונים לאדם, אמצעיים למדור [12] תחתיים לזבל.
{יז} ואני הנני – מחזיק[13] הנני מסכים עם אותם שזירזוני כבר מה אנוש כי תזכרנו {תהלים ח':ה'}.
מבול – שבילה את הכל שבילבל את הכל שהוביל את הכל ממקום גבוה למקום נמוך, וזהו שתירגם אונקלוס טופנא שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה לכך נקראת שנער שכל מתי מבול ננערו לשם.
{יח} והקימותי את בריתי – ב{רי}ת היה צריך על הפירות שלא ירקיבו ושלא יעפישו ושלא יהרגוהו רשעים שבדו{ר}.
אתה ובנ' ואשת' ונשי בניך, וגו' – האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה.
{יט} {ומכל החי – אפילו} שדים.
שנים מכל – מן הפחות ש{בהם} לא פחתו משנים אחד זכר ואחד נקבה.
{כ} מהעוף למינהו – אותם שדבקו במיניהם ולא השחיתו את דרכם, ומאיליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה.
{כב} ויעש נח – זה בניין התיבה.