{א} ויאמר[1] אל מש' ואל אהרן – שבשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה שכללו עם משה בדיבור.
בארץ מצרים – חוץ לכרך או אינו אלא (חוץ) [בתוך] הכרך, ת'ל' כצאתי את העיר, וגו' {שמות ט':כ"ט}, ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך דבור חמור לא כל שכן, ומפני מה לא נדבר תוך הכרך לפי שהיתה מליאה גלולים.
{ב} החדש הזה – הראהו לבנה בחידושה, ואמ' לו כשהירח מתחדש יהי לך ראש חדש, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו על חדש ניסן אמ' לו זה יהי לך ראש לסדר מניין החדשים, שיהא אייר קרוי שיני, סיון שלשי.
הזה – נתקשה מש' על מולד הלבנה באיזה שיעור תיראה ותהא ראויה לקדש, והראה לו באצבע הלבנה ברקיע ואמ' לו כזה ראה וקדש, וכיצד הראהו והלא לא היה נדבר עמו אלא ביום, שנ' ויהי דבר י"י {שמות ו':כ"ח} ביום צותו {ויקרא ז':ל"ח}, מן היום אשר צוה י"י והלאה {במדבר ט"ו:כ"ג}, אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו והראהו עם חשיכה.
{ג} דברו אל כל עדת – וכי אהרן מדבר, והלא כבר נאמר ואתה דבר אל בני ישר' לאמר אך את שבתותי תשמרו, וגו' {שמות ל"א:י"ג},[2] אלא חולקין כבוד זה לזה ואו' זה לזה למדני, והדבור יוצא מבין שניהם כאילו שניהם מדברים.
דברו אל כל עדת בני ישר' בעשור לחדש וגו' – דברו היום בראש חדש שיקחוהו בעש' לחדש.
הזה – פסח מצרים מקחו בעשור ולא פסח דורות.
שה לבית אבות – למשפחה אחת, הרי שהיו מרובים, יכול שה אחת לכולם, ת'ל' שה לבית.
{ד} ואם ימעט הבית מהיות משה – אם יהו מועטים מהיותם משה אחד, שאין יכולין לאוכלו, ויבא לידי נותר ולקח הוא ושכנו, וגומ', זהו משמעו לפשוטו, ועוד יש בו מדרש ללמד שאחר שנימנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו ולִ[י]מנות על שה אחר, אך אם באו למשוך ידם ולהתמעט מהיות משה יתמעטו, בעוד השה [בהויתו] בחיים ולא משנשחט.
מכסת – חשבון, וכן מכסת הערכך {ויקרא כ"ז:כ"ג}.
לפי אכלו – הראוי לאכילה, פרט לחולה וזקן שאינו יכול לאכול כזית.
תכסו – תתמנו.
{ה} תמים – בלא מום.
בן שנה – כל שנתו הוא קרוי בן שנה, כלומ' שנולד בשנה זו.
מן הכבשים ומן העזים – או מזה או מזה, שאף עז קרוי שה שנ' ושה עזים {דברים י"ד:ד'}.
{ו} והיה לכם למשמרת – זהו לשון ביקור, שנטען ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים מה (שאין כן) שלא צוה כן (ל)[ב]פסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומ' הרי הוא אומ' ואעבור עליך ואראך {יחזקאל ט"ז:ח'} והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידן מצות להתעסק בהן כדי שיגאלו שנ' ואת ער' ועריה {יחזקאל ט"ז:ז'}, ונתן להם שתי [מצות] דם פסח ודם מילה, שמלו [ב]אותו הלילה שנ' מתבוססת בדמיך {יחזקאל ט"ז:ו'}, בשני דמים, ואומ' גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור {זכריה ט':י"א}, ושהיו שטופין בע'ז', אמ' להם משכו ידיכם מע'ז', וקחו לכם צאן של מצוה.
ושחטו אותו – וכי כולם שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו.
קהל עדת ישר' – קהל ועדה וישר', מכאן אמרו, פסחי ציבור נשחטין בשלש כיתות זו אחר זו נכנסה כת ראשונה ננעלו דלתות העזרה כו' כדאית' בפסחים {בבלי פסחים ס"ד.}.
בין הערבים – משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבי', שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב ולשון בין הערבים נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה, עריבת היום בתחילת שבע כי ינטו צללי ערב {ירמיהו ו':ד'} ועריבת הלילה תחילת הלילה, ערב, לשון נשף וחשך, כמו ערבה כל שמחה {ישעיהו כ"ד:י"א}.
{ז} ולקחו מן הדם – זו קבלת הדם, יכול ביד, ת'ל' אשר בסף {שמות י"ב:כ"ב}.
המזוזות – הם הזקופות, אחת מכאן לפתח, ואחת מכאן.
המשקוף – הוא העליון, שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו לינטייר בלעז, ולשון שקיפה חבטה, כמו קול עלה נדף {ויקרא כ"ו:ל"ו} דשקיף, שקיפן קדום, חבורה {שמות כ"א:כ"ה} משקופי.
על הבתים, אשר יאכלו אותו בהם – ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובי הבקר שאין דרים בתוכו.
{ח} את הבשר – ולא גידים ועצמות.
על מרורים – כל עשב נקרא מרור, וציום לאכול מר זכר לוימררו את חייהם {שמות א':י"ד}.
{ט} אל תאכלו ממנו נא – שאינו צלוי כל צורכו קורהו נא בלשון ערבי.
ובשל מבושל – כל זה באזהרה אל תאכלו.
במים – מנין לשאר משקין, ת'ל' ובשל מבשל מכל מקום.
כי אם צלי אש – למעלה גזר עליו במצו' עשה וכאן הוסיף עליו לא תעשה, לא תאכלו כי אם צלי אש.
ראשו על כרעיו – כולו צולהו כאחד, עם ראשו עם כרעיו עם קרבו, בני מעיו נותן לתוכו לאחר הדחתן, ולשון על כרעיו ועל קרבו כלשון על צבאותם {שמות ו':כ"ו}, צבאותם כמות שהן אף זה כמות שהוא כל בשרו משלם.
{י} והנותר ממנו עד בקר – מה ת'ל' עד בקר פעם שנייה ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו הנץ החמה ובא הכת' להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו, ועוד מדרש אחר לימד שאינו נשרף ביום טוב אלא [ביום ה](מ)מחרת וכן תדרשנו והנותר ממנו בבקר ראשון עד בקר שיני תעמד ותשרפינו.
{יא} מתניכם חגור' – מזומנים לדרך.
בחפזון – ל' בהלה ומהירות כמו ויהי דוד נחפז ללכת {שמואל א כ"ג:כ"ו}, אשר השליכו ארם בחפזם {מלכים ב ז':ט"ו}.
פסח הוא לי"י – הקרבן קרוי פסח על שם הדילוג שהק'ב'ה' מדלג בתי בני ישר' שבין בתי מצרים וקופץ ממצרים למצרים וישר' אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו[3] דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו שקרוי פסח וגם בלעז פשקא, לשון פסיעה.
{יב} ועברתי – כמלך העובר ממקום למקום ובהעברה אחת וברגע אחד כולם לוקים.
כל בכור בארץ מצרים – אף בכורות אחרים והם במצרים, ומנין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים, ת'ל' למכה מצרים בבכוריהם {תהלים קל"ו:י'}.
מאדם ועד בהמה – מי שהתחיל בעבֵרה תחילה, ממנו מתחלת הפורענות.
ובכל אלהי מצרים, וגו' – של עץ נרקבת, ושל מתכת נמאסת ונתכת לארץ.
אעשה שפטים, אני י"י – אני בעצמי, ולא על ידי שליח.
{יג} והיה הדם לכם לאות – לכם לאות ולא לאחרים לאות, מכאן שלא נתנו (על) [מ]הדם אלא [מ]בפנים.
וראיתי את הדם – והלא הכל גלוי לפניו, אלא נותן אני עיני לראות שאתם עסוקים במצותיי ופוסח אני עליכם.
ופסחתי – (ודילגתי) וחמלתי, ודומה לו פסוח והמליט {ישעיהו ל"א:ה'}, ואני אומ' כל פסיחה, לשון דילוג וקפיצה, ופסחתי מדלג היה מבתי ישר' לבתי מצרים שהיו שרויין זה בתוך זה, וכן פוסחים על שתי הסעיפים {מלכים א י"ח:כ"א}, מדלגים, וכן (כל) פסחים הולכים בקופצים וכן פסוח והמליט {ישעיהו ל"א:ה'}, מדלגו וממליטו מבין המומתים.
ולא יהיה בהם נגף – אבל הוה הוא במצרים, הרי שהיה מצרי בביתו של ישר' יכול ימלט, ת'ל' ולא יהיה בכם נגף, אבל הווה הוא במצר' שבבתיכם הרי שהיה ישר' בביתו של מצרי, שומע אני ילקה בגינו ת'ל' ולא יהיה בכם נגף.
{יד} לזכרון – לדורות.
וחגותם אותו – יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו ועדיין לא שמענו איזה הוא יום הזכרון, ת'ל' זכור את היום הזה אשר יצאתם {שמות י"ג:ג'}, למדנו שיום היציאה היא יום הזכרון, ואיזה יום יצאו תל' לו' ממחרת הפסח יצאו {במדבר ל"ג:ג'} הוא יום חמשה עשר בניסן הוא של יום טוב שהרי לילי חמשה עשר אכלו את הפסח ובבקר יצאו.
לדורותיכם – שומע אני מיעוט דורות שנים, ת'ל' חקת עולם תחגהו.
{טו} שבעת ימים – שיטיינא של ימים.[4]
שבעת ימים מצות תאכלו – ובמקום אחר הוא אומ' ששת ימים תאכל מצות {דברים ט"ז:ח'}
ת', וביום השביעי עצרת – דאי מששת, ולא מסיפיה דקרא, אין זו הילכת המדה ללמד מה שביעי רשות, לפי שלא יצא מן הכלל עד דקראו הכת' עצרת וכן תניא בהדיא בסוף פירקין דערבי פסחים וכן פיר' רב' שמו', דכת' וביום השביעי עצרת ולא כת' תאכל מצות, שמע' מ'ר' שניאור, ת' מכיר הכותב.
למדנו על שביעי שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ, מנין אף ששה רשות ת'ל' מדה בתורה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות,
כדפריש' בת' למעלה דכת' וביו' השב' עצר' ולא כת' תאכל מצות, ת'. אף ששה רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת'ל' בערב תאכלו מצות {שמות י"ב:י"ח} הכת' קבעו חובה.
אך ביום הראשון תשביתו שאר – מערב יום טוב, [ו]קרוי ראשון, שהוא לפני השבעה, ומצינו מוקדם קרוי ראשון, הראשון אדם תולד {איוב ט"ו:ז'}, הלפני אדם נולדת, או אינו אלא ראשון של שבעה ת'ל' לא תשחט על חמץ, וגו' {שמות ל"ד:כ"ה}, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים.
הנפש ההיא – כשהיא בנפשה ובדעתה פרט לאנוס.
מישר' – שומע אני מכרת מישר' אבל אם תלך לה אל עם אחר מה תהא עליו, ת'ל' במקום אחר מלפני {ויקרא כ"ב:ג'}, בכל מקום שהוא רשותי.
{טז} מקרא קדש – מקר', שם דבר קרא אותו קודש לאכיל' ושתייה וכסות.
לא יעשה בהם – אפילו על ידי אחרים.
ת', אין זה כי אם אמירה לגוי בו ביום שזה איסור דאוריתא ואמירה לגוי שהוא שבות מדרבנן אפילו לאמור לו מבערב לעשות בשבת, כ' ש' ? רבנ' יהודה בן רבנו דוד, ואזדא ר' ש' לשיטתיה דמי שהחשיך. ת' מכיר.
הוא לבדו – ולא מכשיריו שאיפשר לעשותן מערב יום טוב.
לכל נפש – אף לבהמה יכול אף לגוים ת'ל' אך.[5]
{יז} ושמרתם את המצות – שלא תבא לידי חימוץ מכאן תילטוש בצונן, ר' יאשיה אומ' אל תהי קורא את המצות, אלא את המצות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם באת לידך עשה אותה מיד.
ושמרתם את היום הזה – ממלאכה.
לדורותיכם חקת עולם – לפי שלא נאמר דורות וחוקות על המלאכה אלא על החגיגה, לכך חזר ושנאו כאן שלא תאמר אזהרת כל מלאכה לא יעשה {שמות י"ב:ט"ז} לא לדורות נאמרה אלא לאותו הדור.
{יח} עד יום האחד ועשרים – למה נאמר, והלא כבר נאמר שבעת ימים {שמות י"ב:ט"ו}, לפי שאמר ימים לילות יש מקשים האי לילות למאי אתא אי לאסור חמץ הרי כבר נאמר כי כל אכל חמץ ונכר' מיו' הרא' עד יום השבעי ואי להצריך לאכול מצה כבר למדנו לעיל שאינו חובה מדבר שהיה בכלל, נר' לפרש דלהצר' לאכול מצה קאתי, כי היכי דמצינו שבעת ימים תאכל מצת הייתי או' שהוצר' לאכל מצה ימים ולילות עד כ"א יום, לכן ? כל באת המדה ללמד על כל ששת ימים ולילות ? ת' מכיר כ' ש' מפי ר' מיכאל מניין ת'ל' עד יום האחד ועשרים.
{יט} לא ימצא בבתיכם – מניין לגבולין, ת'ל' בכל גבולך {שמות י"ג:ז'}, מה ת'ל' בתים, מה ביתך [ב]רשותך אף כל שברשותך יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישר' ולא קבל עליו אחריות.
כי כל אכל מחמצת – לענוש כרת על השאור, והלא כבר ענש [על החמץ אלא שלא תאמר חמץ שראוי לאכילה ענש (עליו)][6] עליו שאר שאינו ראוי לאכילה לא יענש עליו, ואם ענש על שאר ולא ענש על חמץ הייתי אומ' שאור שהוא מחמץ אחרים ענש עליו, חמץ שאינו מחמץ את אחרים לא יענש עליו לכך נאמרו שניהם.
כגר כאזרח הארץ – לפי שהנס נעשה לישר' הוצרך לרבות את הגרים.
{כ} מחמצת לא תאכלו – אזהרה על אכילת שאר.
כל מחמצת – להביא את תערובתו.
בכל מושבותיכם תאכלו מצות – זה בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבות פרט למעשר שיני ולחלות התודה.
{כא} משכו – מי שיש לו צאן ימשך משלו.
וקחו – מי שאין לו יקח מן השוק.
למשפחותיכם – שה לבית אבות.
{כב} אזוב – מין ירק הוא שיש לו גבעולין.
אגדת אזוב – שלשה קלחים, קרויין אגודה.
אשר בסף – בכלי, כמו ספות כסף {מלכים ב י"ב:י"ד}.
מן הדם אשר בסף – למה חזר ושנאו, שלא תאמר טבילה לשלשת המתנות, לכך נאמר עוד אשר בסף שתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף על כל הגעה טבילה.
ואתם לא תצאו, וגו' – מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולילה רשות למחבלים הוא שנ' בו תרמש כל חיתו יער {תהלים ק"ד:כ'}.
{כג} ופסח – וחמל ויש לומ' ודילוג.
ולא יתן המשחית – לא יתן לו יכולת לבא כמו לא נתנו[7] להרע עמדי {בראשית ל"א:ז'} נרדי נתן ריחו {שיר השירים א':י"ב}.[8]
{כה} [9]כאשר דבר – והיכן דבר, והבאתי אתכם אל הארץ, וגו' {שמות ו':ח'}.
{כז} ויקד העם – על בשורת הגאולה וביאת הארץ, ובשורת בנים שיהיו להם וישאלום.
{כח} וילכו ויעשו בני ישר' – וכי כבר עשו, והלא מראש חדש נאמר להם אלא מכיון שקבלו עליה' מעלה אני עליהם כאילו עשו.
וילכו ויעשו – אף ההליכה מנה הכת', לימד שכר להליכה ושכר לעשייה.
כאשר צוה, את מ' וא' – להגיד שבחן של ישר', שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהר', ומהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו.
{כט} וי"י – כל מקום שנ' וי"י הוא ובית דינו, שהוי"ו לשון תוספת הוא כגון פלוני ופלוני.
הכה כל בכור – אף של אומה אחרת והוא במצרים.
מבכור פרעה – אף פרעה בכור ונשתייר מן הבכורות עליו הוא או' בעבור הראותך את כחי {שמות ט':ט"ז} בים סוף.
עד בכור השבי – שהיו שמחין לאידן של ישר', ועוד שלא יאמרו יראתינו הביאה את הפורענות.[10] ובכור השפחה חשוב מבכור השבי.
{ל} ויקם פרעה – ממטתו.
לילה – ולא כדרך מלכים בשלש שעות ביום.
הוא – תחילה, ואחר כך כל עבדיו, מלמד שהיה הוא מחזיר על בתי עבדיו ומעמידן.
כי אין בית אשר אין שם מת – יש בכור מת, אין שם בכור, גדול בית קרוי בכור, שנ' גם אני בכור אתנהו {תהילים פ"ט:כ"ח}, ד'א' מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים [פ]נויים והיו להם בכורות הרבה, פעמים הם [חמשה] לאשה אחת כל אחד בכור לאביו.
{לא} ויקרא למשה ולאהרן לילה – מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי.
גם אתם – הגברים.
גם בני ישר' – הטף.
ולכו עבדו את י"י כדברכם – הכל כמו שאמרתם, ולא כמו שאמרתי אני, בטל לא אשלח {שמות ה':ב'}, בטל מי ומי ההולכים {שמות י':ח'}, [בטל צאנא' ובקרכם יצג {שמות י':כ"ד}.
{לב} גם צאנכם גם בקרכם קחו – ומהו כאשר דברתם][11] גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות {שמות י':כ"ה}.
קחו כאשר דברתם, וברכתם גם אתי – התפללו עלי שלא אמות שאני בכור.
{לג} כלנו מתים – אמרו לא כגזירת משה, הוא אמ' ומת כל בכור {שמות י"א:ה'}, וכאן אף הפשוטים מתים, חמשה או עשרה בבית אחד.
{לד} טרם יחמץ – המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ.
משארותם – שירי מצה ומרור.
על שכמם – א'ע'פ' שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצוה.
{לה} כדבר משה – שאמ' להם במצרים, וישאלו איש מאת רעהו {שמות י"א:ב'}.
ושמלות – אף הן חשובות להן מן הכסף ומן הזהב המאוחר בפסוק חשוב.
{לו} וישאילום – אף מה שלא היו שואלין מהן היו נותנין להן אתה אומ' אחד טול שנים ולך.
וינצלו – ורוקינו.
{לז} מרעמסס סכתה – מאה ועשרים מיל היו, והיו שם לפי שעה שנ' ואשא אתכם על כנפי נשרים {שמות י"ט:ד'}.
הגברים – מבן עשרים שנה ומעלה.
{לח} ערב רב – תערובת אומות של גרים.
{לט} עוגות מצות – חררה של מצה בצק שלא החמיץ קרוי מצה.
וגם צדה לא עשו להם – לדרך, מגיד שבחן של ישר', שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צדה אלא האמינו והלכו, הוא מפורש בקבלה וזכרתי לך חסד נעורי' לכתך אחרי במדבר {ירמיהו ב':ב'}, מה שכר מפורש אחריו קדש ישר' לי"י וגו' {ירמיהו ב':ג'}.
{מ} אשר ישבו במצרים – אחרי שאר הישיבות, שישבו גרים בארץ לא להם.
שלשים שנה וארבע מאות שנה – בין הכל, משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה [משהיה לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהיה זרעך {בראשית ט"ו:י"ג} ושלשים שנה היו] משנגזרה גזירה בין הבתרי' עד שנולד יצחק, ואי איפשר לומר בארץ מצרים לבדה שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה, צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמרם בנו ושמונים של משה לא תמצאם כך, על כרחך הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת, והרבה משנים של משה נבלעים בשנות עמרם, הרי שלא תמנה ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כורחך שאף שאר הישיבות נקראו גירות ואפילו חברון, שנ' אשר גר שם אברהם ויצחק {בראשית ל"ה:כ"ז}, ואומ' את ארץ מגוריהם אשר גרו בה {שמות ו':ד'}, לפיכך אתה צריך לומ' כי גר יהיה זרעך משהיה לו זרע, וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן, מאתים ועשר, וזה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך.
{מא} ויהי מקץ שלשים שנה, ויהי בעצם היום הזה – מגיד כיון שהגיע הקץ לא עיכבן המקום כהרף עין,[12] בחמשה עשר בניסן נולד יצחק, בחמשה עשר נגזרה גזירה בין הבתרים.
{מב} ליל שימורים הוא,[13] הלילה הזה לי"י – הוא הלילה שאמ' לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך.
שמורים לכל בני ישר' לדורותם – משומר ובא מן המזיקין כעניין שנ' ולא יתן המשחית וגו' {שמות י"ב:כ"ג}.
{מג} ויאמר י"י אל משה ואהרן זאת חקת הפסח – בארבעה עשר בניסן נאמרה להם פרשה זו.
כל בן נכר – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד הגוי ואחד ישר' משומד במשמע.
{מד} ומלתה אותו אז יאכל בו – רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו, מלאכול בפסח, דברי ר' יהושוע, ר' אליעזר אומ', אין מילת עבדיו מעכבת את רבו מלאכול בפסח ומה ת'ל' אז יאכל בו, העבד.
{מה} תושב – זה הגר תושב.
ושכיר – זה הגוי, ומה ת'ל' והלא בכלל ערלים הם, ונאמ' כל ערל לא יאכל בו {שמות י"ב:מ"ח}, כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר.
{מו} בבית אחד יאכל – בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנים עליו שתי חבורות ויחלקוהו, אתה אומ' בחבורה אחת או [אינו אלא] בבית אחד כמשמעו וללמד שאם התחילו היו אוכלין בחצר וירדו גשמים לא יכנסו בבית ת'ל' על הבתים אשר יאכלו אותו בהם {שמות י"ב:ז'}, מיכן שהאוכל אוכל בשני מקומות.
לא תוציא מן הבית – מן החבורה.
יאכל, ועצם לא תשברו בו – הראוי לאכילה כגון שיש עליו כזית בשר יש בו משום שבירת העצם.[14]
{מז} כל עדת ישר' יעשו אותו – למה נאמ' לפי שהוא אומ' בפסח מצרים, שה לבית אבות {שמות י"ב:ג'} שנמנו עליו למשפחות יכול אף לדורות כן, ת'ל' כל עדת ישר' יעשו אותו.
{מח} ועשה פסח – יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד ת'ל' והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר.
וכל ערל לא יאכל בו – את שמתו אחיו מחמ' {מילה} שאינו משומד לערלות ואינו למד מבן נכר לא יאכל בו {שמות י"ב:מ"ג}.
{מט} תורה אחת וגומר – להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה.