{א} ואתה הקרב אליך – לאחר שתגמר מלאכת המשכן.
{ג} לקדשו, לכהנו לי בפירוש שכתב רבנו שמעיה מצ' לכהן לי[1] – לקדשו, להכניסו בכהונה על ידי הבגדים שיהא כהן לי ולשון כהונה שֵירוּת היא שיריינטריאה, בלעז.
{ד} חשן – תכשיט כנגד הלב.
אפוד – לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו, ולבי אומ' לי שהוא חגורה לו מאחוריו רוחב כרוחב גב איש ודומה כמין סינר שקורין פורציינט שחוגרות השרות כשרוכבות על סוסים, כך מעשיהן מלמטה, שנ' ודוד חגור אפוד בד {שמואל ב ו':י"ד}, למדנו שהאפוד חגורה הוא, ואי איפשר לומר אין בו אלא החגורה לבדה שהרי נאמר ויתן עליו את האפוד ואחר כך ויחגר אותו בחשב האפוד {ויקרא ח':ז'} ותרגם אונקלוס בהמיין איפודא, למדנו שהחשב הוא החגור והאפוד שם תכשיט לבדו, ואי איפשר לומ' שעל שם שתי הכתיפות שבו הוא קרוי, שהרי נאמר שתי כתפות האפוד {שמות כ"ח:כ"ז}, למדנו שהאפוד שֵם לבד, והכתפות שֵם לבד והחשב שם לבד, לכך אני אומ' שעל שם הסינר שלמטה הוא קרוי אפוד על שם שאופדו ומקשטו בו, כמה שנ' ויאפוד לו בו {ויקרא ח':ז'}, והחשב הוא החגור שלמעלה הימנו והכתפות קבועות בו, ועוד אומ' לי לבי שיש ראייה שהוא מין לבוש שתירגם יונתן ודוד חגור אפוד בד {שמואל ב ו':י"ד}, כרדוט דבוץ, ותירגם כמו כן מעילים כרדוטין במעשה תמר אחות אבשלום כת' כי כן תלבשנה בנות המלכים[2] מעילים {שמואל ב י"ג:י"ח}.
מעיל – הוא כמין חלוק וכן הכתנת, אלא שהכתנת סמוך לבשרו ומעיל קורא חלוק עליון.
תשבץ – עשויה משבצות משבצות לנוי, והמשבצות הן גומות גומות כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות, כמה שנ' באבני האפוד מוסבות משבצות זהב {שמות כ"ח:י"א}, ובלעז קיישטון.
מצנפת – כמין כיפת כובע שקורין קוייפא שהרי במקום אחר קורא לה מגבעות {שמות ל"ט:כ"ח} ומתרגמינן כובעין. כך כת' רבנו שמעיה ובתר ? שהעת' מצ' בסוף
אבנט – היא חגורה על הכתנת, והאפוד חגורה על המעיל כמו שמצינו בסדר לבישתן ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנ' וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד {ויקרא ח':ז'}.
בגדי קדש – מתרומה המוקדשת לשמי יעשו אותה.
{ה} והם יקחו – אותם חכמי לב שיעשו את הבגדים יקבלו מן המתנדבים את הזהב ואת התכלת וגומ', לעשות מהן הבגדים.
{ו} בפירוש שכתב רבנו שמע' לא כתב סדר איפוד? עד סוף הספר אחר פקודי וכאן דילג עד פי' זהב תכל' וגו' ואינו ממש מפורש כזה[3] ועשו את האפוד – אם באתי לפרש מעשה האפוד וחשן על סדר המקראות הרי פירושן פרקים וישגה הקורא בצירופין, לכך אני כותב מעשיהן כמות שהוא למען ירוץ קורא בו[4] האפוד עשוי כמין סינר של נשים רוכבות סוסים, וחוגרו מאחוריו כנגד לבו למטה מאציליו, רחבו כמדת רחב גבו של אדם ויותר מגיע עד עקיביו והחשב מחובר בראשו על פני רחבו מעשה ארג ומאריך לכאן ולכאן כדי להקיף ולחגור בו והכתיפ' מחוברות בחשב אחת לימין ואחת לשמאל[5] מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר וכשזוקפות עומדות לו על שתי כתיפיו, והן כמין שתי רצועות עשויות ממין האפוד ארוכות כדי שיעור לזוקפן אצל צוארו מיכן ומיכן ונקפלות לפניו למטה מכתיפיו מעט ואבני השהם קבועות בהן אחת על כתף ימין ואחת על כתף שמאל, והמשבצות נתונות בראשיהן לפני כתיפיו ושתי (טבע)[עבות]ות הזהב תחובות בשתי טבעות שבחשן שבשתי קצות רחבו העליון אחת לימין ואחת לשמאל ושני ראשי השרשרות תקועין במשבצות לימין[6] ובשמאלית תקועין במשבצות שבכתף שמאל, נמצא החשן תלוי במשבצות האפוד, על לבו מלפניו, ועוד שתי טבעות בשתי קצות החשן בתחובתו, וכנגדן שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה בראשן התחתון המחובר בחשב ה[טבע]ות החשן מול טבעות האפוד שוכבין זה על זה ומרכסן בפתיל תכלת תחוב בטבעות האפוד והחשן שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהא נד ומובדל הולך וחוזר.
זהב תכ' וארג' ותו' שני ושש – חמשת מינין הללו שזורין בכל חוט היו מרדדין את הזהב כמין טסין דקין וקוצצין מהן פתילין וטוין אותן חוט של זהב עם שש חוטין של תכל' וחוט של זהב עם שש חוטין של ארגמן, וכן בתולעת שני והשש שכל המינין חוטן כפול ששה וחוט זהב עם כל אחד ואחר כך שוזר את כולו כאחד נמצא חוטו כפול עשרים ושמנה, וכן מפורש במסכת יומא {בבלי יומא ע"ב.} ולמד מן המקרא הזה וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות את פתילי הזהב בתוך התכלת ובתוך הארגמ' וגו' {שמות ל"ט:ג'}, למדנו שחוט של זהב שזור עם כל מין ומין.
מעשה חשב – כבר פירשתי {רש"י שמות כ"ו:א'} שהיא אריגת שתי קירות שאין צורות שני עבריה דומות זו לזו.
{ז} שתי כתיפות חוברות יהיה לו, וגו' – הסינר מלמטה וחשב האפוד היא החגורה צמודה לו מלמעלה דוגמת סינר הנשים ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות כמין שתי רצועות רחבות אחת כנגד כל כתף וכתף וזוקפן על שתי כתפיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה ועל ידי חיבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלות כמה שנ' בעניין והיו זקופות והולכות כנגד כתיפיו ושתי אבני השהם קבועות בהן אחת בכל אחת.
[אל] שתי קצותיו – אל שתי קצות רחבו של אפוד שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן וגובהו עד כנגד האצילים שקורין קודש, שנ' לא יחגרו ביזע {יחזקאל מ"ד:י"ח} אין חוגרין במקום זיעה לא למעלה מאציליהן ולא למטה ממתניהם אלא כנגד אציליהן.
וחובר – האפוד עם אותן שתי כתפות יחבר אותם במחט בחשב ולא יארגם עמו אלא אורגם לבד ואחר כך מחברם.
{ח} וחשב אפדתו – חגור שעל ידו היה מאפדו ומתקנו לַכֹהן ומקשטו.
אשר עליו – למעלה בשפת הסינר והיא החגורה.
כמעשהו – כאריגת הסינר מעשה חשב ומחמשת מינין כך אריגת החשב ומחמשת מינין.
ממנו יהיה – עמו היה ארוג ולא יארגנו לבד ויחברנו.
{י} כתלדתם – כסדר שנולדו, ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי על האחת, ועל השנית גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין, מלא שכך הוא כתו' מלא במקום תולדותיו עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת.
{יא} מעשה חרש אבן – מעשה אומן של אבנים, חרש זה דבוק הוא לתיבה של אחריו לפיכך הוא נקוד [פתח] בסופו, וכן חרש עצים נטה קו {ישעיהו מ"ד:י"ג} חרש של עצים, וכן חרש ברזל מעצד {ישעיהו מ"ד:י"ב} כל אלה דבוקין ופתוחים.
פתוחי חותם – כתרגומו כתב מפרש כגלוף בעזקן[7] כך כת' רבנו שמעיה חרוצות האותיות בתוכן כמו שחורצין חותמי טבעות, שהן לחתום איגרות כתב ניכר ומפורש.
על שמות – כמו בשמות.
מסבות משבצות זהב – מוקפות במשבצות זהב שעושה מושב האבן בזהב כמין גומא למדת האבן ומשקעה במשבצת נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב ומחבר המשבצת באפוד.
{יב} לזכרון – שיראה הק' שבטים כתובין לפניו ויזכור צדקתם.
{יג} ועשית משבצות – מיעוט משבצות שתים ולא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צורכן, ובפרשת החשן גומר לך פירושן.
{יד} שרשרות זהב – שלשלאות.
מגבלות – לסוף גבול החשן תעשה אותם.
מעשה עבות – מעשה קליעת חוטין ולא מעשה נקבים וכפלים, כאותן שעושין לבורות אלא כאותן שעשויין לערדסקאות שקורין אינצינשיירש.
ונתת[8] את שרשרות – של עבותות, העשויות מעשה עבות על משבצות הללו, ולא זהו מקום צוואת עשייתן של שרשראות ולא צואת קביעתן, ואין תעשה האמור כאן לשון ציווי ואין ונתת האמור כאן לשון ציוי אלא לשון עתיד כי בפרשת החשן חוזר ומצוה על עשייתן ועל קביעותן, ולא נכתב כאן אלא להודיע, מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד, וכתב לך זאת לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך לכשתעשה שרשרות מוגבלות על החשן תתנם על המשבצות הללו. ת', שני מקראות הללו לעצמן הראשון לאפוד והשיני לחשן זכרון דבר לתליית חשן באפוד היאך ובמה. ת' רבנו שמעיה.
{טו} חשן משפט – שמכפר על קילקול הדין, דבר אחר משפט שמברר דבריו והבטחתו אמת, דֵירַיישִנִימֵינְטְ, בלעז, שהמשפט משמש שלשה שלשה לשונות, דברי טענת הדיינין,[9] וגמר דין, ועונש הדין אם עונש מיתה אם עונש מכות אם עונש ממון, וזה משמש לשון דברים, שמפרש ומברר דבריו.
כמעשה אפד – מעשה חשב ומחמשת מינין.
{טז} זרת ארכו וזרת רחבו – כפול ומוטל לו לפניו כנגד לבו, שנ' והיו על לב אהרן {שמות כ"ח:ל'}, תלוי בכתפות האפוד הבאות מאחוריו ונקפלות ויורדות לפניו מעט והחשן תלוי בהן בשרשרת וטבעות כמו שמפורש בעיניין.
{יז} ומלאת בו – על שם שהאבנים ממלאים גומות המשבצות המתוקנות להן קורא אותן בלשון מלואים.
{כ} משבצים זהב – יהיו הטורים במלואותם מוקפין משבצות זהב בעומק שיעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון מלואותם.
במלואותם – בשיעור מילוי עוביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר.
{כא} איש על שמו – כסדר תולדותם סדר האבנים אודם לראובן, פטדה לשמעון וכן כולן.
{כב} ועשית על החשן – בשביל החשן, לקובען בטבעותיו כמו שמפורש למטה בעניין.
שרשת – לשון שרשי אילן, שהן מאחזים לאילן ליאחז ולהיתקע בארץ אף אילו יהו מאחזין לחשן שבהן יהיה תלוי. האפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה {שמות כ"ח:י"ד} בעינין המשבצות ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשם, ואמר שהריש יתירה בו, כמו מ"ם שבְשִלְשֹם ומם שבריקם ואיני רואה את דבריו אלא שרשרת בלשון עברית כשלשלת בלשון משנה.
גבלות – הוא מוגבלות[10] {שמות כ"ח:י"ד} האמור למעל', שתתקעם בטבעות שיהו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה הוא, אַשוֹמַיְיְלְא בלע"ז.
מעשה עבות – מעשה קליעה.
{כג} על החשן – לצורך החש' כדי לקובען בו, ולא יתכן לומ' שהוא תחילת עשייתן עליו שאם כן מהו שחוזר ואו' ונתת את שתי הטבעות הלא כבר נתונות בו, היה לו לכתוב בתחילת המקרא ועשית על קצות החשן שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתר כן.
על שתי קצות החשן – לשתי פיאות שכנגד צואר לימינית, ולשמאלית הבאין מול כתפות האפוד.
{כד} ונתת את שתי עבותות הזהב – הן הן שרשרות גבלות {שמות כ"ח:כ"ב} הכתובות למעלה ולא פירש מקום קיבוען בחש' עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות תדע לך שהן הן הראשונות הרי בפר' אלה פקודי לא הוכפלו.
{כה} ואת שתי קצות – של שתי העבתת שני ראשיהן של כל אחד ואחד.
תתן על שתי המשבצות – הן הן הכתוב' למעל' {שמות כ"ח:י"ד} בין פרש' החשן לפר' האפוד, ולא פירש את צורכן ואת מקומן, עכשיו מפרש לך שיתקע בהן ראשי העבותות התחובות בטבעות החשן לימין ולשמאל אצל הצואר שני ראשי שרשרות הימנית תוקע במשבצות של ימין וכן בשל שמאל שני ראשי שרשרות השמאל.
ונתת[11] – המשבצות.
על כתפות האפוד – אחת בזו ואחת בזו נמצאו כתפות האפוד מחזיקין את החשן שלא יפול ובהן הוא תלוי, ועדיין שפת החשן התחתונה הולכת ובאה נוקשת על כריסו ואינה דבוקה לו יפה, לכך הוצרך עוד שתי טבעות לתחתיתו כמו שמפרש והולך.
אל מול פניו – של אפוד שלא יתן המשבצות בעבר הכתפו' שכלפי המעיל אלא בעבר העליון שכלפי החוץ והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים.
{כו} על שני קצות החשן – הן שתי פיאותיו התחתונות לימין ולשמאל.
על שפתו אש' על[12] עבר האפד ביתה – הרי לך שני סימנין, האחד, שיתנם בשתי קצות של תחתיתו שהוא כנגד האפד שעליונו אינו כנגד האפד שהרי סמוך לצואר הוא והאפוד נתון על מתניו, ועוד נתן סימנין שלא יקבעם בעבר החשן שכלפי החוץ אלא בעבר שכלפי פנים, שנ' ביתה, ואותו העבר הוא לצד האפוד שחשב האפוד ח[ו]גרו לכהן ונקפל הסינר לפני הכהן על מתניו וקצת כריסו מיכאן ומכאן עד כנגד קצות החשן וקצותיו שוכבין עליו.
{כז} על שתי כתפ' האפ' מלמטה – שהמשבצות ניתנו בראשי כתפות האפוד העליונים הבאים על כתיפיו כנגד גרונו ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות צוה ליתן בראשו השיני שהוא מחובר לאפוד, והוא שנ' לעמת מחברתו סמוך למקום חיבורן באפוד למעלה מן החגורה מעט שהמחברת לעומת החגורה, ואילו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתיפות הוא שנ' ממעל לחשב האפוד והן כנגד סוף החשן, ונותן פתיל תכלת, באותן טבעות שנ' ובטבעות החשן ורוכסן באותו הפתיל לימין ולשמאל שלא יהא תחתית החשן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו ונמצא מיושב על המעיל יפה.
אל[13] מול פניו – בעבר החיצון.
{כח} וירכסו – לשון חיבור וכן מרוכסי איש {תהלים ל"א:כ"א}, חיבורי חבלי איש וכן והרכסים לבקעה {ישעיהו מ':ד'} הרים הסמוכים זה לזה שאי איפשר לירד לגי שביניהם אלא בקושי גדול שמתוך סמיכתן הגיא זקופה ועמוקה יהיו לבקעת מישור ונוחה לילך.
להיות על חשב האפוד – להיות החשן דבוק על חשב האפוד.
ולא יזח – לשון ניתק, ולשון ערבי הוא כדברי דונש בן לברט.
{ל} את האורים ואת התמים – הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החשן שעל ידו היה מאיר את דבריו ומתמם את דבריו, ובמקדש שיני היה החשן שאי איפשר להיות כהן גדול מחוסר בגדים אבל אותו השם לא היה בתוכו. ועל שם אותו הכתב הוא קרוי משפט שנ' ושאל לו במשפט האורים {במדבר כ"ז:כ"א}.
את משפט בני ישר' – דבר שהם נשפטים ונוכחים על ידו אם לעשות דבר אם לא לעשות, ולפי מדרש אגדה שהחשן מכפר על מעוותי הדין נקרא משפ' על שם סליחת המשפט.
{לא} את מעיל האפוד – שהאפוד נתון עליו לחגורה.
כליל תכלת – כולו תכלת שאין מין אחר מעורב בו.
{לב} והיה פי ראשו – פה המעיל שבגובהו היא פתיחת בית הצואר.
בתוכו – כתרגומו כפי' לגויה, כפול לתוכו להיות לו לשפה כפילתו, והוא מעשה ארג ולא במחט.
כפי תחרא – למדתה שהשריונים שלהם פיהם כפול.
לא יקרע – כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו, שזה ממניין לאוין שבתורה, וכן לא יזח החשן {שמות כ"ח:כ"ח}, וכן לא יסורו ממנו {שמות כ"ה:ט"ו}, הנאמ' בבדי הארון.
{לג} רמני – עגלגלים וחלולים היו כמין רמונים העשויים כמין ביצת תרנגולת.
ופעמוני זהב – זגים עם ענבלים שבתוכם.
בתוכם סביב – ביניהם סביב, בין שני רמונים, פעמן אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל.
{לד} פעמן זהב ורמון – אצלו, פעמן זהב ורמן אצלו.
{לה} ולא ימות – מכלל לאו אתה שומע הין, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים.
{לו} ציץ – כמין טס זהב היה רחב שתי אצבעות מקיף על המצח מאזן לאזן.
{לז} על פתיל תכלת – ובמקום אחר הוא אומ' ויתנו עליו פתיל תכלת {שמות ל"ט:ל"א}, ועוד כת' כאן והי' על המצנפת, ולמטן הוא אומ' והיה על מצח אהרן {שמות כ"ח:ל"ח}, ובשחיטת קדשים שנינו שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין {בבלי זבחים י"ט.} למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה ליכנס בה כל הראש עד המצח והציץ מלמטה והפתילין היו נוקבין ותלויין בו בשני ראשין ובאמצעיתו ששה, בשלשה מקומות הללו פתיל מלמעלה מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתן ונמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את הקדקד והפתיל האמצעי כשראשו קשור עם ראשי השנים הולך על פני רוחב הראש מלמעלה ונמצא עשוי כמין כובע ועל פתיל האמצעי הוא או' והיה על המצנפת והיה נותן על ראשו כמין כובע על המצנפת והפתיל האמצעי מחזיקו שאינו נופל והטס תלוי כנגד מצחו, נתקיימו כל מקראות פתיל על הציץ וציץ על הפתיל ופתיל על המצנפת מלמעלה.
{לח} ונשא אהרן – לשון סליחה, וא'ע'פ' אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא של העון נמצא מסולק העון מן הקדשים.
עון הקדשי' – לרצות על הדם והחלב שקרבו בטומאה כמו ששנינו {בבלי פסחים ט"ז:} איזה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמ' וכו'[14] ואין לומר שיכפר על כהן שהקריבם טמאים שהרי עון הקדשים נאמר ולא עון המקריב אינו אלא מרצה להכשיר הקרבן.
והיה על מצחו תמיד – אי איפשר לומ' שיהא עליו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת עבודה, אלא תמיד לרצון להם אפילו אינו על מצחו שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה ולדברי האו' {בבלי יומא ז':} עודהו על מצחו מרצה, ואם לאו אינו מרצה נדרש על מצחו תמיד ללמד שימשמש בו בעודו על מצחו שלא יסיח דעתו ממנו.
{לט} ושבצת – עשה אותה משבצות משבצות וכולה של שש.
{מ} ולבני אהרן תעשה – ארבעה בגדים הללו [ולא][15] יותר, כ'מ' מכ' רב' שמע' כתנת ואבנט ומגבעות היא מצנפת, ומכנסיים כתובין למטה בפרש' {שמות כ"ח:מ"ב}.
{מא} והלבשת אותם את אהרן – אותן בגדים האמורין באהרן חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט וציץ, ומכנסיים כתובים למטה בכולן.
ואת בניו אתו – אותן הכתובים בהן.
ומשחת אותם – את אהרן ואת בניו, בשמן המשחה.
ומלאת את ידם – כל מילוי ידים, לשון חינוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא, ובלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בידו, בית יד של עור שקורין גַנְט, ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותה מסירה רְוֵוישְ[ט]יר בלעז, והוא מילוי ידים.
{מב} ועשה להם – לאהרן ולבניו.
מכנסי בד – הרי שמנה לכהן גדול וארבעה להדיוט.
{מג} והיו – כל הבגדים, האלה, על אהרן הראוים לו.
ועל בניו – האמורים בהם.
בבאם אל אהל מועד – להיכל, וכן למשכן.
ומתו – הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים במיתה.
חקת עולם לו – כל מקום שנ' חקה[16] לעכב.