{ב} צו את בני ישר' – זו פרשת מצות הנרות, ופרשת ואתה תצוה לא נאמר' אלא על סדר מלאכת המשכן, לפרש צורך המנורה, וכן משמע ואתה סופו לצוות את בני ישר' על כך.
שמן זית זך – שלשה שמנים יוצאין מן הזית, הראשון קרוי זך, והן מפורשים במנחות {משנה מנחות ח':ד'-ה'} ובתורת כהנים.
תמיד – מלילה ללילה, כמו עולת תמיד, שאינה אלא מיום אל יום.
{ג} פרכת העדות – שלפני הארון שהוא קרוי עדות, ורבותינו דרשוהו על נר מערבי שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישר' שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה מסיים.
יערך אתו[1] מערב ועד בקר – יערך אותו, עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג שמן לכל נר ונר, והן כדיי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להן.
{ד} המנורה הטהורה – שהיא זהב טהור, ד'א' על טיהרה של מנורה, שמטהרה ומדשנה תחילה מן האפר.
{ו} שש המערכת – שש חלות המערכת האחת.
השולחן הטהור – של זהב טהור, ד'א' על טהרו של שולחן שלא יהו הסניפין מגביהין את הלחם מעל גבי השלחן.
{ז} ונתת על המערכת – על כל אחת מהשתי מערכות, הרי שני בזיכי לבונה, מלא קומץ לכל אחת.
והיתה – הלבונה הזאת.
ללחם לאזכרה – שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה נקטרת כשמסלקין אותן בכל שבת ושבת, והיא לזכרון ללחם שעל ידה הוא (ללחם) נזכר (ללחם) למעלה כקומץ שהוא אזכרה למנחה.
{ט} [2] והיתה – המנחה הזאת, שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה הוא.
ואכלוהו – מוסב על הלחם שהוא לשון זכר.
{י} ויצא בן אשה ישר' – מהיכן יצא, ר' לוי אמ' מעולמו יצא, ר' ברכיה אמ' מפרש' של מעלה יצא, ליגלג ואמ' ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכל פת (לחם) חמה בכל יום, שמא פת צוננת של תשעה ימים בתמיה, ומתניתא אמרה מבית דין של משה יצא מחוייב, בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמ' להם מבנות דן אני, אמרו לו איש על דגלו באותות לבית אבתם {במדבר ב':ב'} כת', נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב. עמד וגידף.
בן איש מצרי – הוא המצרי שהרג משה.
בתוך בני ישר' – מלמד שנתגייר.
וינצו במחנה – על עסקי המחנה.
ואיש הישראלי – זה שכנגדו, שמיחה בו מטע אהלו.
{יא} ויקב – כתרגומו, ופריש, שנקב שם המיוחד וגדף, והוא שם המפורש ששמע מסיני.
ושם אמו שלומית – שבחן של ישר' שפירסמה הכת' לזו, לומ' שהיא לבדה היתה בהם זונה.
שלומית – דהות פטפטה שלם עלך שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל.
[3]בת דברי למטה דן – מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו, גנאי לשבטו, וכיוצא בו, ואתו אהליאב בן אחיס', למטה דן {שמות ל"ח:כ"ג}, שבח לו, שבח לאביו, שבח למשפחתו, שבח לשבטו.
{יב} ויניחוהו – לבדו, ולא הניחו המקושש עמו, ששניהם היו בפרק אחד, ויודעין היו שהמקושש במיתה, שנ' מחלליה מות יומת {שמות ל"א:י"ד}, אבל לא פורש להם באיזו מיתה, לכך נאמ' בו לא פורש מה יעשה לו {במדבר ט"ו:ל"ד}, אבל במקלל הוא או' לפרוש להם, שלא היו יודעין אם חייב אם לאו.
{יד} השומעים – אילו העדים.
כל – להביא את הדיינין.
את ידיהם, וגומ' – אומ' לו דמך בראשך, ואין אנו נענשין במיתתך שאת' גרמתה לכך.
כל העדה – במעמד כל העדה, מכאן ששלוחו של אדם כמותו.
{טו} ונשא חטאו – בכרת, בשאין התראה.
{טז} ונקב שם, וגו' – אינו חייב עד שיקלל את השם, ולא המקלל בכינוי.
ונקב – לשון קללה, כמו מה אקוב {במדבר כ"ג:ח'}.
{יז} ואיש כי יכה וגומ' – לפי שנ' ומכה איש ומת וגומ' {שמות כ"א:י"ב}, אין לי אלא שהרג את האיש, אשה וקטן מנין, ת'ל' כל נפש אדם.
{כ} כן ינתן בו – פירשוהו רבותינו שאינו נתינת מום ממש, אלא תשלומין ממש, שמין אותו כעבד, לכך כת' בו לשון נתינה.[4]
{כא} ומכה בהמה ישלמנה – למעלה דבר בהורג בהמה שנ' ומכה [נפש] בהמה ישלמנה,[5] וכאן דבר בעושה בה חבורה.
ומכה אדם יומת – אפילו לא הרגו אלא עשה בו חבורה שלא נאמ' כן נפש, ובמכה אביו דבר הכת' ובא להקישו למכה בהמ', מה מכה בהמה מחיים, אף מכה אביו מחיים, פרט למכה לאחר מיתה, לפי שמצינו שהמקלל לאחר מיתה חייב הוצרך לומ' במכה שפטור, ומה בהמה בחבלה, שאם אין חבל' אין תשלומין, אף מכה אביו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה.
{כב} כי אני י"י אלהיכם – אלהי כולכם, כשם שאני מייחד שמי עליכם, כך אני מייחדו על הגרים.
{כג} ובני ישר' עשו – כל המצוה האמורה בסקילה במקום אחר, דחייה, רגימה, ותלייה.