{א} לא תש' שמ' שו' – כתרגומ' לא תקביל שמע דשקר, אזהרה למקבלי לשון הרע, ולדיין שלא ישמ' דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו.
אל תשת ידך עם רשע – הטוען את חבירו תביעת שקר, שתבטיחהו להיות לו עד חמס.
{ב} לא תהי' אחר{י} רבי' לרעות – יש במקרא הזה מדרשי (רבותינו) [חכמי ישר'] אבל אין לשון המקר' מיושב [בהן] על (הלשון) [אופניו], מיכן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות שאם יש שנים במחייבין יותר מן המזכין הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות דבר הכת' ואמצע המקרא דרשו, לא תענה על רב, שאין חלקין על מופלא שבבית דין לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד לקטנים שבהן שואלין תחלה שיאמרו את דעתם, לפי דברי {רבותינ}ו כך פתרון המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחיב מיתה בשביל דיין אחד שירבו מחייבן על המזכין, ולא תענה על רב, לנטות מדבריו ולפי שהוא חסר יוד דרשו בו כך, אחרי רבים להטות ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין, וממשמ' שנ' לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מיכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דמתבעי לך על דינא, ולשון העברי לפי התרגום כך הוא נדרש לא תענה על ריב לנטות, אם ישאלוך דבר משפט לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב אלא הוי דן אותו לאמיתו, ואני או' ליישבו על אופניו כפשוטו כך פתרונו.
לא תהיה אחרי רב' לרעו' – אם ראית רשעים מטי משפט אל תאמר הואיל ורבים הם הנ{ני נוטה אחריהם.}
ולא תענה על ריב לנטות אחריהם וגו' – ואם ישאלך הנידון על {אותו} משפט ל{א תעננו} על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המש{פט מ}אמתו אלא {אמו}ר המשפט כאשר הוא וקולר יהי תלוי בצואר רבים.
{ג} לא תהדר – לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומ' דל הוא אזכה בו אכבדנו.
{ה} כי תראה {חמור שונאך רובץ תחת מש' וחדלת} וגו' – הרי כי זה משמש לשון דלמא שהוא מארבע לשונות כי {וכה} פתרונו שמא תראה חמורו רובץ תח' משא'.
וחדלת מעזוב לו – בתמי'.
עזב תעזוב עמו – עזיבה זו לשון עזרה וכן עצור ועזוב {דברים ל"ב:ל"ו}, וכן ויעזבו את ירושלם עד החומה {נחמיה ג':ח'} מלאוה עפר ל{עזוב ולסייע} את חוזק החומה, כיוצא בו כי {תאמר בלבבך} רבים {הגוים} האלה וגו' {דברים ז':י"ז}, שמא תאמ' כן {בתמיה} לא תירא מהם, ומדרשו כך דרשו {רבותינו} כי תראה וחדלת, פעמים אתה חדל {ופעמים} אתה מסייע, הא כיצד זקן {ואינו לפי כבודו וחדלת} או בהמת גוי ומשאוי ישר' מלמישקל ליה {מליטול משאוי ממנו.
עזוב תעזוב עמו – לפרק המשא.[1]}
{ו} אביונך – לשון אוֹבֵה שהוא מדולדל מאד ותאב לכל טובה.
{ז} ונקי וצדיק אל תהרג – מנין ליוצא מבית דין חייב ואמ' אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירי' אותו, ת'ל' נקי אל תהרוג, וזה א'ע'פ' שאינו צדיק שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לזכותו, ומנין ליוצא מבית דין זכאי ואמ' אחד יש לי ללמד עליו חובה להמיתו מנין שאין מחזירין אותו לבית דין לחייבו ת'ל' וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא שנצטדק בבית דין.
כי לא אצדיק רשע – אין עליך להחזירו כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יָצָא מידך זכאי יש לי שלוחים הרבה להמיתו, במיתה שנתחייב בה.
{ח} ושוחד לא תקח – אפילו לשפוט אמת, שהרי כדי להטות את הדין כבר נאמר לא תטה משפט.
יעור פקחים – אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד סוף שתטרף דעתו וישכח תלמודו ויכהה מאור עיניו.
ויסלף – כתרגומו רב' שמ' כתב ויקלקל.
דברי צדיקים – דברים המצודקים משפטי אמת וכן תרגומו פתגמין תריצין, ישרים.
{ט} וגר לא תלחץ – בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר מפני שסורו רע.
את נפש הגר – כמה קשה לו כשלוחצין אותו.
{י} ואספת את תבוא' – לשון הכנסה לבית, כמו ואספתו אל תוך ביתך {דברים כ"ב:ב'}.
{יא} תשמטנה – מעבודה.
ונטשתה – מאכילה אחר זמן הביעור. ד'א' תשמטנה מעבודה גמורה כגון חריש וזירוע, ונטשתה מלזבל ומלקשקש.
ויתרם תאכל חית השדה – להקיש מאכל האביון למאכל החיה, מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית.
כן תעשה לכרמך – ותחילת המקרא בשדה הלבן, כמו שאמור למעלה הימנו תזרע את ארצך.
{יב} וביום השביעי תשבות – אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת לא תנהוג בה שבת בראשית.
למען ינוח שורך וחמ' – תן לו ניח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית אמרת אין זה נייח אלא צער.
בן אמתך – בעבד ערל הכת' מדבר.
והגר – גר תושב.
{יג} ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו – לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו.
לא תזכירו – שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע'ז' פלונית, תעמוד עמי ביום ע'ז' פלוני.
ולא ישמע – מן הגוי.
על פיך – שלא תעשה שותפות עם הגוי וישבע לך בע'ז' שלו נמצאת אתה גורם שתזכר על ידך. ד'א' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ללמדך ששקולה ע'ז' כנגד כל העבירות כולם, והנזהר בה כשומר את כולם.[2]
{יד} רגלים – פעמים, וכן כי הכיתני זה שלש רגלים {במדבר כ"ב:כ"ח}.
{טו} חדש האביב – שהתבואה מתמלאת בו באיביה, ל'א' אביב לשון אב בכור וראשון לבשל פירות.
ולא יראו פני לכם ריקם – כשתבואו לראות פני, ברגלים הביאו לי עולות.
{טז} וחג הקציר – הוא חג שבועות.
בכורי מעשיך – שהוא זמן הבאת בכורים ששתי הלחם הבאים בעצרת מתירין החדש למנח' ולהביא בכורים למקדש, שנ' ביום הביכורים וגומ' בשבועותי' {במדבר כ"ח:כ"ו}.
וחג האסיף – הוא חג הסוכות.
באספך את מעשיך – שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדה, ובחג אוספין אותה לבית מפני הגשמים.
{יז} שלש פעמים, וגו' – לפי שהעניין מדבר בשביעית הוצרך ללמד שלא יסתרסו רגלים ממקומן.
כל זכור' – הזכרים שבך.
{יח} לא תזבח על חמץ – לא תשחט את הפסח בארבעה עשר בניסן עד שתבער את החמץ.
לא ילין חלב חגי – חוץ למזבח.
עד בקר – יכול אף על המערכה יפסל בלינה ת'ל' על מוקדה על המזבח כל הלילה {ויקרא ו':ב'}.
לא ילין – אין לינה, אלא בעמוד השחר, שנ' עד בקר אבל כל הלילה, יכול להעלות, מן הרצפה למזבח.
{יט} ראשית בכורי אדמתך – אף השביעית חייבת בביכורים, לכך נאמרה אף כאן. בכורי אדמתך, אדם נכנס לתוך שדהו ראה תאינה שביכירה כורך עליה גמי לסימן ומקדישה, ואין בכורים אלא משבעת המינין האמורין במקרא ארץ חטה ושעורה וגומ' {דברים ח':ח'}.
לא תבשל גדי – אף עגל וכבש בכלל גדי שאין גדי אלא לשון וולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכת' גדי, והוצרך לפרש אחריו עזים כגון אנכי אשלח גדי עזים {בראשית ל"ח:י"ז}, את גדי העזים {בראשית ל"ח:כ'}, שני גדיי עזים {בראשית כ"ז:ט'}, יש ללמד שכל מקום שנ' גדי סתם אף עגל וכבש במשמע, ובשלשה מקומות נכתב בתורה אחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור בישול.
{כ} הנה אנכי שלח מלאך – כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך {שמות ל"ג:ג'}.
אשר הכינתי – אשר זימנתי לתת לכם, זהו פשוטו, ומדרשו אל המקום אשר הכינתי כבר מקומי [מכוון] כנגדו זה אחד מכמה מקראות [יש להוכיח] שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטן.
{כא} אל תמר בו – לשון המראה אשר ימרה את פיך {יהושע א':י"ח}, וימרו בי.
כי לא ישא לפשעכם – אינו מלומד בכך, שהוא מן הכת שאין חוטאין, ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו.
כי שמי בקרבו – מחזר לראש המקרא, השמר מפניו, כי שמי משותף בו, ורבותינו אמרו זה מטטרון ששמו כשם רבו, מטטרון בגימטריא שדי.
{כב} וצרתי – כתרגומו, ואעיק.
{כד} הרס תהרסם – לאותן אלוהות.
מצבותיכם – אבנים שהן מציבין להשתחוות להם.
{כו} לא תהיה משכלה – אם תעשה רצוני.
משכלה – מפלת נפלים, או קוברת בניה, קרויה משכלה.
{כז} והמתי – כמו והממתי, ותרגומו ואשגש, וכן כל תיבה שפעל שלה בכפל אות אחרונה, כשתהפך לדבר לשון פעלתי יש שנוטל את הכפילה ומדגיש את האות ונוקדו במלא פום, כגון והמותי, מגזרת והמם גלגל עגלתו {ישעיהו כ"ח:כ"ח}, סבותי {קהלת ב':כ'}, מגזרת וסבב בית אל {שמואל א ז':ט"ז}, דלותי {תהלים קט"ז:ו'} מגזרת דללו וחרבו יאורי מצור {ישעיהו י"ט:ו'}, על כפים חקותיך {ישעיהו מ"ט:ט"ז}, מגזרת חקקי לב {שופטים ה':ט"ו}, את מי רצותי {שמואל א י"ב:ג'}, מגזרת קנה רצוץ,[3] והמתרגם והמותי ואקטל טועה הוא, שאילו מגזרת מיתה היה, אין ה"י שלו בפתח, ולא מ"ם שלו מדגשת ולא נקודה מלא פום, אלא והֵמַֿתּי, כמו והמתה את העם {במדבר י"ד:ט"ו}, והתיו מדגשת לפי שתבא תחת שני תוין האחת נשרשת שאין מיתה בלא תיו, והאחת משמש' כמו חטאתי, עשיתי, אמרתי, וכן ונתתי התיו מדגשת שהיא באה תחת שתים, לפי שהיה צריך שלשה תוין, שנים ליסוד, כמו ביום תת י"י {יהושע י':י"ב}, מתת אלהים {קהלת ג':י"ג}, והשלישית לשימוש.
עורף – שינוסו לפניך ויהפכו לך ערפם.
{כח} הצרעה – מין שרץ העוף והיתה מכה אותם בעיניהם, ומטילה בם ארס והם מתים, והצרעה לא עברה את הירדן וחתי וכנעני הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל שבעה אומות לא מנה כאן אלא את אילו וחוי א'ע'פ'י שהוא מעבר הירדן והלאה שנו רבותינו במסכת סוטה, על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה {בבלי סוטה ל"ו.}.
{כט} שממה – ריקנית מבני אדם לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה.
ורבה עליך – ותרבה עליך.
{ל} עד אשר תפרה – תרבה, לשון פרי, וכן פרו ורבו.
{לא} ושתי – לשו' השתה, והתי"ו מדגשת מפני שבאה תחת שתים שאין שיתה בלא תיו, והאחת לשימוש.
עד הנהר – פרת.
וגרשתמו – ותגרשם.
{לג} כי תעבד, וגו' – הרי אילו כי משמשי' לשון אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשון אי שהוא אחד משימושי ארבע לשונות שהכי משמש, שמצינו בהרבה מקומות, אם משמש בלשון אשר, כמו אם תקריב מנחת בכורים {ויקרא ב':י"ד} שהי' חובה.